התקשרו מהמשרד

שלושה שבועות לפני התאריך פנו אליי. מהמשרד.

שיתפו שהם מחפשים מישהי, שיכולה להזיז.

שאלתי, "מה בדיוק התפקיד? יש תיאור משרה?"

אמרו, "זה נורא פשוט. את רק צריכה להיות חזקה."

"מה, ברוח?" נבהלתי.

"לא, לא, בגוף," ענו.

שאלתי אותם אם הם יודעים שאני מטר חמישים ושש.

הם אמרו שזה לא משנה. "מי שחזקה, חזקה."

החלפנו עוד כמה פרטים, לא את כולם אני יכולה לחשוף, והאמת שהם לא אמרו לי כלום, רק שאהיה מוכנה בעשרים וחמישה במרץ.

חמישה ימים לפני התאריך מייל נשלח אליי. מהמשרד.

רצו לוודא שאני זוכרת.

כתבתי חזרה שלא הספקנו לדבר על השכר, התכוונתי להיות קשוחה.

קיבלתי מייל בחזרה שאומר שזו כתובת NO-REPLY.

בערב שלפני התאריך התקשרו אליי. מהמשרד.

הייתה לי הרגשה שזה הם. לפי זה שהמספר היה של ספרה אחת.

"שלום," עניתי. "שלום," השיבה לי הקְלָטה. "זוהי תזכורת מהמשרד להזזת השעה. בחצות יגיע הרכב שלנו לאסוף אותך. מחזיקים לך אצבעות, שיהיה בהצלחה."

משם הכול התגלגל ממש מהר. בחצות אסף אותי רכב. נסענו איזה שעה. אני לא בטוחה לאן. הרגיש לכיוון יוקנעם. כשהגענו, התנצלו שהם צריכים לכסות לי את העיניים. לא היה לי אכפת, גם ככה הייתי עייפה. עלינו במעלית. בעצם ירדנו. אמרו שמקווים שהתחזקתי, כי האחרון שעשה את זה הצליח רק בניסיון השישי. שאלתי, למה? איפה האתגר? הסבירו שכדי להזיז שעה במדינה צריך לדחוף את הידית ממש חזק, וזה לא פשוט כמו שזה נשמע. אמרתי שאני חזקה בסודוקו באלכסון רמה "קשה מאוד", זה יכול לעזור? אמרו שזה לא מספיק טוב, וביקשו שאתקדם מהר יותר במסדרון. כשהגענו לחדר עם הידית, נפעמתי ממש. היא הייתה מרהיבה. לא מאוד גדולה, אבל גם לא ביישנית. מזהב אדום. מט, לא מבריק. היה לה גוף מוצק, והקצה העליון שלה בצורת יהלום. היינו אני, שני גברים ואישה, ושלושתם לבשו חולצה לבנה של המשרד. היה כתוב עליה "הטובים להזזה". הם הדליקו בבת אחת מלא מסכי ענק. על כולם נראתה השעה 01:59:00 . השניות החלו להתקדם. חשבתי שמישהו יתדרך, אבל הם שתקו, הסתדרו בחצי גורן מאחוריי, ורק דחפו אותי קצת, כך שאעמוד בדיוק מול הידית. ב־ 01:59:50 שלושתם התחילו לצעוק עשר, תשע, שמונה... הזדקפתי הכי גבוה שאני יכולה, לקחתי שתי נשימות עמוקות, אחזתי את הידית טוב טוב בשתי ידיי, התפללתי שאני מספיק חזקה, לא רוצה לאכזב אף אחד. נפרדתי בליבי מהחורף הבִּלתי נסבל שהיה, וצעקתי יחד איתם: שלוש, שתיים, אחת –

@ כל הזכויות שמורות להילה ושיץ ברק

וכאן נרשמים לקבל סיפור חדש למייל >