מחכה למיימון

*מתוך הספר "יצאתי לריצה ונתקלתי בגולדה מאיר"

אני מחכה למיימון. שש בדיוק.

כמו שהבטחתי. 

יושבת בַּכיסא רחוב הכתום שמחובר למדרכה, אותו כיסא שעליו ישבתי ביום שבו נפגשנו מול הפיצוצייה בפינת הרחוב, ומחכה.

הוא היה נקי שלושים ושמונה יום, כך סיפר לי כשנפגשנו לראשונה לפני חמישה שבועות. 

יצא עליי כששאלתי אותו בעד מי היה אתמול בגמר משחק היורו. 

"נראה לך אני בכלל יודע שהיה גמר יורו אתמול, החיים חרא!! זה מה שיש לי להגיד לך. שואלת אותי על גמר היורו זאתי." 

השתתקתי. לא באתי לו טוב.

אבל כמו שהתעצבן, ככה גם רצה להמשיך לדבר. אולי עם עצמו, אולי אל הטלפון שלו, לא הלך ונשאר למלמל. 

רציתי שיישאר לדבר איתי, היה לי זמן להעביר, וקצת עניין אותי להבין למה מבחינתו החיים חרא. הרגשתי שהוא קצת מגזים. 

"וואללה, צודק, החיים באמת חרא," סתם זרקתי, וראשו נשאר טמון בטלפון כשהוא מנסה לעשות שם משהו ופולט, "חרא, החיים זה חרא אחד גדול!"

"מה, מה חרא?"

"תעזבי, אין לך מספיק זמן בשביל שאני אוציא את כל מה שיש לי להגיד על החחחחיים האלה."

"דווקא יש לי זמן, יש לי עשרים דקות עד שאני נכנסת לקורס, שם ממול," והצבעתי על המקום, שיֵדע שאני לא מחרטטת אותו.

"טוב, אז חכי רגע, אני אבטל את הגט־טקסי שהזמנתי," אמר, ובבת אחת כבר לא היה עצבני ופינה לי מזמנו. 

התיישב בכיסא רחוב הצהוב שלידי. 

סיפר שהוא נקי כבר שלושים ושמונה יום.

לקח את עצמו בידיים, הבין שאם הוא נשאר עם כל החרא לבד, אז שיהיה לו בהצלחה מה שנקרא, הלך ומצא קבוצת תמיכה. בכל ערב הוא מתייצב שם, לא מפספס אף סשן. זה אחים זה. מרימים אחד את השני זה. בלי זה הוא נופל בחזרה. "הנה, תראי," הוציא והראה לי את האסימון הכתום שקיבל על "30 יום נקי" ואת האסימון הלבן שקיבל כשרק הצטרף. היה מאוד גאה באסימונים שלו והכניס אותם חזרה לכיס. 

נפעמתי קצת. בחור שאני לא מכירה עולה איתי מאפס למאה בדקה. מכניס אותי לעולם שלו, מגלה לי מנהגים שלא הכרתי. הרגשתי קצת כאילו צורפתי לְחבורה. "מה, איך מגיעים לקבוצת תמיכה כזו, דרך קופת חולים?" שאלתי, ומיד התחרטתי על איך שזה יצא. הוא גיחך (בצדק, שאלה קצת פעורה) והסביר שמה פתאום, "מי שבשיט הזה מוצא כבר איך מגיעים לקבוצות האלה." 

"שאלת אותי על היורו קודם, שתדעי לך שכשהייתי צעיר הייתי שחקן כדורגל. ממש טוב. אל תראי אותי ככה, כמו שאני נראה עכשיו, סוס מת," אמר וקצת הזדקף.

"מה יש לךָ, אתה נראה אחלה, בן כמה אתה?"

"בן שלושים ושש," ענה, ונזפתי בו שהוא סתם יורד על עצמו, "מה! חשבתי עשרים ומשהו," קצת שיקרתי. 

שאלתי אותו איך הגיע לסמים. הרגשתי שאני יכולה. 

סיפר. 

"מגיל שבע־עשרה אני משתמש. התחלתי בחשיש ואחר כך עברתי לדברים אחרים. זו הטעות של כל בני הנוער, שתדעי לך. הם חושבים שחשיש זה לא סמים. לא ממכר. תקשיבי לי טוב, זה הכי מסוכן שיש! כי מתישהו זה כבר לא מספיק." 

נורא התרשמתי מכל המידע, וקצת רציתי להוציא את המחברת הקטנה שבתיק שלי ולרשום. 

המשיך. 

"אבא שלי היה משתמש כבֵד. זה מה שקורה כשזה מה שאתה רואה בבית." גבו השתופף טיפה, ושמתי לב שהשיניים שלו מאוד צהובות. "אמא שלי מתה לפני חצי שנה. אני והיא היינו ככה," ועשה קרוס רציני באצבעות להדגים לי את רמת הככה, "היא הייתה מרימה אותי, הייתה עוגן..." עצר לקחת נשימה עמוקה, ואני דמיינתי את אמא שלו קטנה ומצחיקה עם שיער קצר. "מאז שמתה הידרדרתי עוד פעם. חזרתי להשתמש כל יום. אפילו אשתי לא ידעה שאני על היומיות בחצי שנה הזאת, עד שבאתי וסיפרתי לה שהצטרפתי לקבוצת תמיכה." 

"יש לך ילדים?" שאלתי, וניסיתי לדמיין איך אשתו נראית.

ענה שכן. שלושה. שמחתי לשמוע שיש לו משפחה. אמר שהגדול בכיתה ה'. "עד לפני חודש חשבתי שהוא בכיתה ב'. מבינה, עד כדי כך הייתי מחוק." 

זיהיתי שהעיניים שלו מתלחלחות. "תדעי לך שפעם לא הייתי מדבר ככה. בסביבה שאני גדלתי לימדו אותנו להחזיק ה־כול בפנים. אבל מאז הקבוצת תמיכה, אני ורגשות ככה," ושוב עשה קרוס רציני באצבעות להמחיש, "ותראי אותי איך אני פה איתך, תכף אני בוכה לך."

"יופי, תבכה, תוציא." הרגשתי שהוענק לי תפקיד. חיזקתי אותו שכל הכבוד לו, "הכי קשה ממקום חלש להרים את עצמך, ואתה עשית את זה. הילדים שלך יהיו גאים בך, אתה תהיה מודל לחיקוי עבורם!" רציתי שילך עם המשפט הזה הביתה, והרגשתי שאולי מה אני מבינה בכלל.

"אל תדאגי, אני לא אהיה האבא שלי. חייב את זה לילדים שלי."

פתאום הגיע יוני מהקורס. 

נעמד לידנו. בכל שבוע הוא בא עם חולצה אדומה של הפועל באר שבע ומביא לנו רחת לוקום. הסביר שזה מהנסיעות של אבא שלו לטורקיה לטיפולי השתלות שיער. ניסיתי להתעלם מיוני כי ממש לא רציתי להפריע לשטף השיחה, אבל הוא התיישב בכיסא רחוב השלישי הכחול שלידנו. 

"היי, יוני," אמרתי בלי חשק, "תכיר, זה..." 

"מיימון," השלים מיימון, וכך למדתי מה שמו. 

"מיימון, אני שֶלי דרך אגב," אמרתי. זו מעט החשיפה שיכולתי להחזיר בתמורה. 

"נעים מאוד, אני יוני," שוב נדחף, ומַתִּי שילך כדי שמיימון ימשיך לדבר איתי. 

ההרגשה שמישהו רוצה לדבר איתי על דברים כל כך אישיים הייתה חדשה לי. בדרך כלל לא מספרים לי דברים, והם מגיעים אליי רק אחרי כמה שבועות. אף פעם לא סומכים עליי שאשמור סודות, ובצדק, אני לא יודעת להחזיק כלום, מיד מספרת. 

"שתדעי לך שהגעת אליי מלמעלה," מיימון זרק לפתע, ואני הסתכלתי רגע למעלה, לבדוק מה יש שם.

"אני לא מאמין באלוהים. אבל אני מאמין שמישהו שומר עליי," אמר, וקצת לא הבנתי איך בדיוק הוא חושב שמישהו שומר עליו עם הארבעים קילו שלו ועשרים שנות הסְנפות. 

"אַת, זה מה שנקרא השגחה עליונה," אמר ונתן הדגשה מיוחדת, רכה ונמוכה, לצמד המילים האחרון. 

הסביר.

היה לו יום חחחרא, עובד במוסך פה ליד, והבוס שלו נתן לו הרגשה שהוא אפס היום, מדבר אליו כמו זבל, הרגיש זבל, בשביל מה הוא מתאמץ להחזיק את הראש למעלה, המשכורת גם ככה חרא, וכל היום היה ריח של חרא מסביב למוסך, סיים לפני חצי שעה לעבוד והיה מת מרעב, לא היה לו שקל עליו, שכח את הארנק בבית, נכנס פה לפיצוצייה, היא קרובה לעבודה, ביקש מהמוכר אם יוכל לקחת בקבוק מים ולבוא מחר לשלם לו, אבל המוכר לא הסכים, שוב נתן לו הרגשה שהוא אפס, אז הוא יצא החוצה מהפיצוצייה, הבין שהעולם באמת חחחרא והחליט לקחת גט־טקסי להוא שמכר לו. רק היום הוא ייתן לחומר להרים אותו, מחר כבר יחזור לקבוצה. אבל אז פנתה אליו מישהי ברחוב שיושבת על כיסא רחוב כתום, שאלה אותו בעד מי היה בגמר היורו אתמול.

ריגש אותי מיימון. 

קצת נמשכתי אליו פתאום. 

אבל אז יוני, שכבר בכלל היה בצד השני של הרחוב, נופף לי בידיו לבוא, שמתחילים. הוא ניסה ממש לתפוס לי את העין, קפץ גבוה, לא נתן קרדיט שהידיים והחולצה האדומה זה מספיק.

"מיימון, תשמע, אני חייבת ללכת, השיעור שלי מתחיל..."

הוא מיד נעמד. "בטח, בטח, תלכי, מה אני מספר לך פה את השטויות שלי."

נעמדתי גם לצידו, "תקשיב, אני כאן כל שבוע, תבוא לפני שמתחיל לי הקורס, ונדבר. אתה תעזור לי, ואני אעזור לך. מתאים?" 

מיימון צחק, הרגשתי שהוא לא מאמין להצעה שלי. נגעתי בידו, למרות שהייתה מטונפת מהגריז של המוסך, ואמרתי לו שאני רצינית. "אחכה לך פה כל יום שלישי, בשש בדיוק. תבוא." 

הוא חייך חיוך קטן ויפה, הניף מעלה את היד, ובקטע מוזר בדיוק עברה מונית. צעק לה, "פנוי?" ולא האמין ששמע שכן. יפו, שש וחצי בערב באזור הזה. "אמרתי לך, את ההשגחה העליונה שלי היום," צעק ונכנס למונית. 

מאז, חמישה שבועות ברצף שאני מתייצבת בכיסא רחוב הכתום שבפינה ליד הפיצוצייה בשש בדיוק. 

יושבת ומחכה למיימון. 

רוצה לראות שהוא בסדר. לשמוע מה שלום כולם בקבוצת התמיכה. 

ואיך בעבודה. אולי אפילו לספר לו עליי.

אבל הוא לא בא. 

במקומו היו אנשים אחרים. עוברים ושבים. ממלאי טוטו סדרתיים בפיצוצייה. מטאטאי רחוב. צעירים מקועקעים. שאלתי אותם לפעמים אם מכירים איזה מיימון שמסתובב פה מדי פעם. ידיים שחורות, עובד במוסך באזור, יכול להיות שהיה כדורגלן עבר. לא? לא מכירים? ניסיתי לפתח איתם שיחות לפעמים, למצוא מישהו חדש שיסמוך עליי עם הסיפור שלו, אבל זה לא קרה. 

סתם בחורה מוזרה שיושבת על כיסא רחוב כתום, לא מעניינת במיוחד, עושה קורס פסיכומטרי בפעם החמישית בחייה, עובדת כבר שמונה שנים בסופרפארם ועדיין לא מקדמים אותה לתפקיד אחמ"ש. 

צדק מיימון, לא הגזים, החיים באמת חרא. 

@ כל הזכויות שמורות להילה ושיץ ברק

---

להצטרף לרשימת התפוצה שלי  

רכישת הספר "יצאתי לריצה ונתקלתי בגולדה מאיר"