שורט סטוריז

הצטרפתי לגרטה טונברג למשט שלה לעזה. לא יודע איך התגלגלתי לזה, אמרו לי, בוא, משט, מזרח תיכון, יש שמש טובה, בדיוק פיטרו אותי שוב מהעבודה, אז אמרתי למה לא, אני בא.

היא רצה. כבר יומיים. נדמה לה שעברה את הגבול. אולי היא במצרים.

מאז שנוּרית יצאה לזרוק זבל וקפצה עליה חתולה מהפח, היא כבר לא יוצאת לזרוק זבל.

אני מחכה למיימון. שש בדיוק. כמו שהבטחתי.  יושבת בַּכיסא רחוב הכתום שמחובר למדרכה, ומחכה.

סשה הוא מכוון הפסנתרים שלי. אני לא יודעת אם הוא רואה את עצמו כ'מכוון הפסנתרים שלי', אבל אני רואה אותו ככזה, וזה נעים לי להגיד את זה. כאילו

יצאתי לריצה ונתקלתי בקפלן. אליעזר קפלן. התנגשתי בו דוּך לתוך כתף שמאל שלו. היה שם בום רציני רק בלי הקול של הבום. "אוי, סליחה," התעצבנתי,

הייתי ציפור, ישבתי עם חברות על חוט חשמל, חירבנו על מכוניות בצבע שחור או לבן

** הסיפור הורד זמנית ויופיע בספר הבא שלי, ייצא בתחילת 2026 @ כל הזכויות שמורות להילה ושיץ ברק וכאן נרשמים לקבל סיפור חדש למייל  >

ענת לוקחת את איימי לכל מקום שהיא הולכת. ככה הן, אף פעם לא נפרדות. איימי היא האַמיגְדלה של ענת.

דברים שאת אוספת מהרגע שאת נולדת: אוספת פנים. אוספת הבעות. אוספת מוצצים. מחזיקה חזק את היותר מטונפים.